11_IKF.jpg
דף הבית על האתר לזכרו של עופר עופר קציר - מילות פרידה מקהילת IKF

עופר קציר - מילות פרידה מקהילת IKF
נכתב ע"י אייל הורוביץ   
ראשון, 06 פברואר 2011 21:41

 

עופר

 
אני לא יכול להגיד שהכרתי אותך. מעולם לא נפגשנו למעט מעל דפי האתר, אבל בנקודות מסויימות, שני הקווים שלנו נפגשו, מידי פעם, בדרך כלל בים, ב'טקסים' שקדמו ליציאה ובמהלכה. שנינו הרי מכירים את ההרגשה של המים הקפואים הנוטפים מהמשוט אל תוך השרוול, למרפק ומשם לצידי הבטן, מותירים קו קרררר ברור ורטוב ואותך מצומרר ומופתע, שנינו מכירים את ההרגשה וההפתעה שבקולו הארוך והמבטיח של הקלאטצ' המחליק ברולר ואת הריח המרענן של דג שנתפס זה עתה, את הקשקשים הדבוקים על גב כף היד (איך הם הגיעו לשם, גם אתה בטח חושב ומנסה להזכר), טיפות הדם הקרושות שאתה מגלה על היד, באוטו בדרך הביתה ומנסה 'למחוק' עם אצבע ורוק, הדופק, האנדרנלין, ואת החיוך שלך כשמסתבר לך שאתה מחייך. מין חיוך על חיוך.

גם אתה בוודאי מכיר את התחושה של לשבת עם הרגליים במים הכחולים כחולים ולהסתכל במשחקי האור של קרני השמש שחודרות למעמקים ומשחקות בגווני כחול ותכלת, ואיך לפעמים הן נראות כמו דג גדול ששוחה עמוק מתחת ואז הדופק פתאום מזנק והאנדרנלין פתאום מעורר, וגם את התחושה החמימה המפתיעה של המים הנעימים, במיוחד כשהאוויר קפוא.

 

האכזבה, הדופק והתסכול אחרי יציאת חוט ארוכה מלווה ברפיון חוט, הפרידה מדמוי אהוב שנשאר בסלע, עמוק מתחת. את הידיים שמסריחות מריח חמוץ – מסריח של קלמרי ישן והריח המצחין של השרימפס אחרי כמה שעות בשמש, השפתיים המלוחות של בקבוק השתיה, הגלגולים המרגיזים בליש של המשוט, את התחושה של להשעין את המשענת לאחור ולעצום את העיניים, לתת לרוח ללטף את הפנים ולגלים לערסל אותך בקצב אימהי ולעיפות של ההתעוררות המוקדמת והמאמץ הפיזי לשאת אותך בחיוך לנמנום קצרצר.

אתה גם בטח זוכר את גבישי המלח הזעירים שאתה מגלה בבית, על הלחי ועל הריסים, ואת השלווה שבהפסקה בה אתה מקפל את החכה ושם בסטנד מאחור, שתי הרגליים כבר במים, אתה נשען לאחור ומדליק סיגריה, בראש מתנגן שיר, לפעמים אתה גם שר בקול. איך שמפה, מרחוק, היבשה נראית כל כך שליווה, ירוקה ותמימה וראשונית, אתה רואה שבילים בהר ומדמיין איך יהיה ליסוע בהם ולאן אולי הם מובילים, רואה חופים דוממים, שקטים ונקיים. אין צפירות של מכוניות, אין דיבורים וצעקות וחובות ומטלות, לפעמים אתה שומע נביחות כלב שמתגלגלות על פני המים עד אליך, ואתה יודע שכמה שקשה, כמה שלפעמים זה נראה סזיפי, עוד חתירה ועוד גל ועוד אחד ועוד אחד, אין שום מקום אחר בעולם שהיית רוצה ליהיות בו עכשיו חוץ מפה, בים....

 

אני לא יכול להגיד שאנחנו מכירים; מעולם לא נפגשנו למעט מעל דפי האתר, אבל האמת היא שאני מכיר אותך. יותר נכון יהיה לומר שהכרתי אותך. הכרתי בלשון עבר, כי משהו קרה לך, משהו בכלל לא טוב. יש לנו הרבה ספקולציות מה באמת קרה, אבל אנחנו לא ממש יודעים. מצאו אותך בעומק הים, במרחק של כ 800 מ' מהקיאק שכל כך אהבת, מארז המים שלך היה מלא כמעט לגמרי, אפודת הציפה לא היתה עליך כשנמצאת, חכה אחת עדיין עם הדמוי מחובר עליה וחכה שניה ללא דמוי. הטלפון במארז אטום אבל משום מה מלא במים, היתה שיחה אחרונה ליפעת בה סיפרת שגררת דמוי ללא תוצאות, עברת כפי הנראה לג'יג ותפסת דג שהתחפר בסלע ואתה עדיין נאבק כדי להעלות אותו. אמרת שכדי לחסוך בסוללה כדאי למעט בשיחות....  וזהו. בשתיים וחצי צלצל אליך חבר אבל לא ענית. בארבע כבר הגיעו השיחות לתא הקולי. 

 
היית לבד, ללא בן זוג. היו רוחות מזרחיות לא קלות, היה ים תובעני, גלים קשים לכיוון העומק. יצאת לים וכולנו נשארנו על החוף ממתינים לשובך. אני בטוח שלו היה האירוע מסתיים בדרך אחרת היית פה היום עולה לפורום ומשתף את כולנו בחוויה ומזהיר ומתריע מהסכנה שטמונה בלצאת לבד לים, מתריע ומזהיר בעוצמה ובכח שטמונים ברוחות המזרחיות. אני פה כותב את זה במקומך.

היית אדם שחגג את החיים כל יום, שחיפש התמודדויות, אתגרים, ולאחר שעמד בהם, עבר לאתגר וההתמודדות הבאה. רכיבת טרקטורונים אתגרית, צילום, ניפוח זכוכית, חתירה ודיג מקיאק, בישול... אדם שבחר ויצר את הדרך לעצמו ולא הלך אחרי העדר כמו רבים מאיתנו - מספרים על כך שעוד בילדותך תמיד הלכת ליד השביל ולא עליו, תמיד חיפשת (ומצאת) 'אוצרות', עתיקות, מטבעות עתיקים.

אמא מספרת על דיג מילדות שדג בבריכות של הקיבוץ וחלם על חכה עם רולר... עמד במשימות שנדרש, וכשקיבל את החכה היה מאושר. אני יכול להבין את האהבה לדיג, את הסיפוק שברכישת ציוד חדש, ותפיסת הדגים. ואתה, מספרים שהיית שף מוכשר, הכנת מהם מטעמים לחברים. 
בן אדם. מה יש לומר, עם אהבות, אתגרים, פחדים, התמודדויות, כשלונות והצלחות. זה החומר ממנו אנו בנויים.  עצוב לי שהלכת אני מנוחם מהעובדה שכשזה קרה, עשית מה שאתה הכי אוהב לעשות.

 

כמה מילים נוספות למשפחה
פגשתי משפחה חזקה, גדולה, מחוברת, תומכת ואוהבת. הדינמיקה הפנימית שבינכם מדהימה, מחוות קטנות, ליטוף, חיבוק, תמיכה. כמעט בלי משים. משפחה שורשית שבניה הולכים אחורה עד ימות הקמת המדינה ועוד קודם. מלח הארץ. סוף שבוע שעבר איבדתם את בנכם היקר. אני לא יכול ולא מסוגל לדמיין את הכאב, את המחסור ואת הצער. אבל אני משוכנע שבזכות האהבה ובזכות התמיכה תוכלו להמשיך הלאה, אולי לא כמו קודם, אבל להמשיך הלאה. אנו, חבריו לתחביב של עופר, מבטיחים ללמוד כל שניתן ללמוד ממותו המיותר, ולהסיק את המסקנות מבחינת ההתנהלות האישית של כל אחד מאיתנו ומבחינת הבטיחות, וזאת כדי שנוכל כולנו לצאת לים אבל גם לחזור.

 

את דברי אסיים במילותיו של מוטי המר, בשיר אותו מבצעת חוה אלברשטיין - 'רקמה אנושית אחת'.

כשאמות, משהו ממני, משהו ממני
ימות בך, ימות בך.

כשתמות, משהו ממך בי, משהו ממך בי
ימות איתך, ימות איתך.

כי כולנו, כן כולנו
כולנו רקמה אנושית אחת חיה
ואם אחד מאיתנו
הולך מעמנו
משהו מת בנו -
ומשהו, נשאר איתו

אם נדע, איך להרגיע, איך להרגיע
את האיבה, אם רק נדע.

אם נדע, אם נדע להשקיט את זעמנו (אם נדע להשקיט)
על אף עלבוננו, לומר סליחה.
אם נדע להתחיל מהתחלה.

כי כולנו, כן כולנו
כולנו רקמה אנושית אחת חיה
ואם אחד מאיתנו
הולך מעמנו
משהו מת בנו -
ומשהו, נשאר איתו

 


 

הוסף הערה


קוד אימות ויזואלי
רענן

כניסה לחברים רשומים


ברוך הבא, אורח. בבקשה התחבר או הירשם.
 
 

מי מחובר כעת

1 אורח, 0 משתמשים
סך הכל משתמשים: 3239
סך הכל הודעות: 261765
סך הכל דיונים: 23376
סך הכל קטגוריות: 7
סך הכל פורומים: 19

קישורים נוספים


Image
© 2018 IKF
כל הזכויות שמורות
מפעילי האתר
- שימוש באתר מהווה הסכמה לתנאי תקנון השימוש בו -
כל המוצג באתר זה הינו בגדר מידע לעיון בלבד ואין להתייחס אליו כהצעה או המלצה לביצוע או לאי-ביצוע של פעילות כלשהי. לחצו כאן לעיון בתקנון השימוש האתר