תפילה. מאת לאה גולדברג.

עופר שלי,

רצינו ללמד אותך, להיות פתוח לעולם, לטבע, לבני אדם.

לרחש העלים, לרפרוף פרפר בין הפרחים, למשק כנפי ציפורים הנודדות, לקצף על גלי הים, לגוני הצבעים ביער ובחורשה, לאבנים המספרות סיפורים.

גדלת לנו עם לב פתוח – לטבע, למרחבים, לאנשים, ועשית הכל באהבה ענקית – כולך חופן את החיים בחיבוק ענק. מתרגש, מתלהב, מתפעל, מתפלא, מריח, מרגיש, לומד עם כל החושים.

בכל מקום בו עברת, בכל תפקיד או תחביב, אספת לך עוד חברים, עוד אוהבים.

ולמה למה הלכת כל-כך רחוק? למה חצית את גבול הסכנה? מילים יפות כבר לא עוזרות. אוהביך חיכו לך על החוף, מתפללים, מייחלים לראותך יוצא מחייך ומספר על עוד הרפתקה שהסתיימה בשלום.

אוי, כמה הייתי רוצה להתעורר מהחלום הרע הזה ולהתחבק איתך שוב בן שלי אהוב.