ראשית אני רוצה לעדכן אותך, ביום שישי בסביבות שש בערב כשלא ענית לי התחלתי לדאוג ממש. אחרי בדיקה בבית גילינו שהרכב איננו. יצאתי לחוף האקוודוקט שסמוך למסעדה שבה אני עובדת בקיסריה. ברגע שראיתי את הרכב שלנו, הרכב של המשפחה, בחניה עם הספוגים של הקייק על הגג זה היכה בי.

 
תוך צמרמורת שתקפה את גופי הודענו למשטרה והחלו החיפושים מהאוויר הים והיבשה.

עופר

 
אני לא יכול להגיד שהכרתי אותך. מעולם לא נפגשנו למעט מעל דפי האתר, אבל בנקודות מסויימות, שני הקווים שלנו נפגשו, מידי פעם, בדרך כלל בים, ב'טקסים' שקדמו ליציאה ובמהלכה. שנינו הרי מכירים את ההרגשה של המים הקפואים הנוטפים מהמשוט אל תוך השרוול, למרפק ומשם לצידי הבטן, מותירים קו קרררר ברור ורטוב ואותך מצומרר ומופתע, שנינו מכירים את ההרגשה וההפתעה שבקולו הארוך והמבטיח של הקלאטצ' המחליק ברולר ואת הריח המרענן של דג שנתפס זה עתה, את הקשקשים הדבוקים על גב כף היד (איך הם הגיעו לשם, גם אתה בטח חושב ומנסה להזכר), טיפות הדם הקרושות שאתה מגלה על היד, באוטו בדרך הביתה ומנסה 'למחוק' עם אצבע ורוק, הדופק, האנדרנלין, ואת החיוך שלך כשמסתבר לך שאתה מחייך. מין חיוך על חיוך.